זכויות האדם הניתנים לכל אדם באשר הוא אדם מתבססים ברובם על קדושת חיי האדם ועל הזכות של כל אדם לחיות את חיו בבטחה והגנה. לכן, זה לא מפתיע שהעבירות החמורות ביותר הקיימות בחוק העונשין של מדינת ישראל הינם כלל החוקים הקשורים בגרימת מוות. המטרה של חוקים אלו הינם שמירה על חיי האדם והגנה עליהם והם כוללים בתוכם מנעד רחב מאוד של סוגי גרימת מוות, נסיבות וכוונות.
הכל עניין של כוונה
לפני שנסביר את ההבדל בין רצח להריגה נציין את הדומה בין שתי העבירות הללו. מדובר על שתי עבירות שהתוצאה הסופית שלהן היא גרימת מוות של אדם. אם נסתכל על הנושא לפי עקרונות המשפט הפלילי, ניתן לומר שהיסוד העובדתי והתוצאה של שתי עבירות האלה הם זהות.
עם כך, ההבדל בין שתי העבירות הללו מגיע מהיסוד הנפשי, המגדיר את המצב הנפשי של האדם בעת ביצוע העבירה. בפועל ובצורה המופשטת ביותר, רצח הינה המתה בכוונה תחילה, לעומת זאת הריגה הינה המתה בשוגג (ללא כוונה).
ההבדל הוא טרמינולוגיה היסטורית
בצל ההבדלה בין שתי העבירות הללו, בוצעה בשנת 2019, ולאחר דיונים ארוכי שנים, רפורמה הנוגעת למרבית הסעיפים שהגדירו עד כה את חוקי ההמתה. רפורמה זו ביטלה לחלוטין את סעיף ההריגה ועל כן ההבדלה מבחינת הכוונה כבר אינה מתבטאת בהגדרות החוק עצמו.
הרפורמה בחוקי ההמתה
כדי להבין את משמעות הרפורמה החדשה ואת המשמעות של החוקים החדשים צריך ראשית להבין מה היה המצב עד לכניסת הרפורמה לתוקף. עד שנת 2019, בישראל היו 3 חוקים עיקריים הקשורים בהמתה ועוד מספר סעיפים ספציפיים (שגם לא השתנו). הסעיפים שהיו קיימים בעבר כללו בתוכם ספקטרום של חוקים שההבדלה ביניהם התבססה על הכוונה שהייתה מאחורי ביצוע המעשה. ההגדרות היו, רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות.
כיום בנוסף לסעיפים שלא השתנו ישנם 4 סעיפים שעודכנו והם: רצח, רצח בנסיבות מחמירות, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת והמתה בקלות דעת.
לא הכוונה – אלא נסיבות האירוע
שלושת הסעיפים הראשונים, מוגדרים כולם לפי ההגדרה של גרימת מוות בכוונת תחילה או כתוצאה מאדישות. מכאן שאין הבדלה בחוק ובעונש בין כוונה מוגדרת וללא כוונה. ההבדלה היחידה הינה ההבדלה של נסיבות האירוע. כאשר המשמעות היא שלנסיבות שהובילו להמתה הן אלו שיקבעו את חומרת המעשה וכתוצאה מכך גם את חומרת העונש.
רצח בנסיבות מחמירות – העבירה החמורה ביותר
ההגדרה של נסיבות מחמירות כוללת בתוכה הבחנה בין סוגים של קורבנות (למשל במקרה שמדובר בקטינים), הבחנה של הסיבה לביצוע הרצח (לצורך ביצוע עבירה נוספת או התחמקות מעמידה לדין כנגד עבירה קודמת) ואת האכזריות של המעשה (התעללות בקורבן או פגיעה וסיכון של גורמים נוספים).
רשימת הנסיבות המחמירות היא ארוכה, המשותף לכולן הינה העובדה שמדובר ברצח שבוצע באופן אכזרי או למטרה פושעת והעונש על מעשה זה עומד על מאסר עולם. כאשר לשופט אין יכולת להקל בעונש של מי שנאשם תחת סעיף זה.
המתה בנסיבות של אחריות מופחתת
כניגוד לסעיף הקודם, בו התמקדו בחוק דווקא במקרים החמורים, בסעיף זה מתמקדים במקרים והנסיבות אשר גוררות הקלה בחומרת המעשה וכתוצאה מכך בעונש. בתוך רשימת הנסיבות המקלות נציין המתה שבוצעה כנגד אדם הגרם לפגיעה נפשית ומצוקה נפשית של הנאשם, זאת על ידי התעללות בנאשם או בבן משפחתו. במקרה זה העונש המצוין על ידי החוק הינו 15 שנות מאסר.
הוספת הגדרת האדישות
נוסף לשינוי התפיסה הקשורה בנסיבות האירוע, הרפורמה הוסיפה הגדרה נוספת והיא גרימת מוות באדישות למותו של האדם. בפועל זוהי הגדרה שהיא אפורה מעט. אך היא מציגה בתוכה את כל המקרים בהם בוצעו מעשים ללא מחשבה תחילה, אך ללא הבחנה ועם אדישות לתוצאה שעשויה להתרחש.
למה היה צורך בשינוי החוק?
ההגדרות של הריגה ורצח בלבד גרמו למספר תופעות שחטאו למטרת החוק.
- הרשאה ברצח של מי שביצע את העבירה בשל נסיבות מקלות – עד כניסת הרפורמה לתוקף, לא היה קיים שיקול דעת אודות עבירות הרצח. כל אדם אשר גרם למוות של אדם אחר בכוונת תחילה הוגדר בתור רוצח. גם אם מדובר היה במי שפגע בנאשם באופן פיזי או נפשי.
- קושי בקביעת היסוד הנפשי – ישנם מקרים לא מועטים בהם לא ניתן היה להוכיח את דבר הכוונה לביצוע העבירה ולכן אותו נאשם קיבל “הנחה” בכתב האישום ובעונש והועמד לדין על הריגה בלבד.
- גרימת אבל למשפחות ההרוגים – ההגדרה של הריגה גרמה לחלק לא מבוטל של משפחות הנרצחים להתקומם על הזילות של מות היקרים להם מכל.
אחת הדוגמאות הבולטות לפערים שהיו קיימים בחוקים הישנים הינו התיק של דלאל דאוד, אשר ישבה בכלא במשך 18 שנה על רצח בעלה המתעלל. מילות המפתח כאן הינן רצח ובעל מתעלל. אומנם האישה לקחה את החוק לידיים וביצעה עבירה, אך במהלך משפטה לא הייתה התייחסות לנסיבות אשר הובילו אותה לביצוע העבירה והמצב הנפשי בו היא שררה כתוצאה מהתעללות שהיא עברה.
ייצוג של עורך דין בעבירות של המתה
לכל אדם, ללא חשיבות לסוג העבירה שהוא ביצע ישנה זכות לייצוג משפטי הוגן והולם. חשוב מאוד להשתמש בזכות זו, בעיקר כעת כשישנם חוקים חדשים יחסית.
ייצוג על ידי עורך דין עשוי להיות הגורם שיבדיל בין סוגי הסעיפים השונים שעשויים להיכלל בתוך כתב האישום. כמו כן, לאורך כל התהליך הפלילי גם למי שמוגדר חשוד יש זכויות והוא מוגדר כחף מפשע עד שהוכח אחרת. ללא ייצוג על ידי עורך דין, זכויות אלו יכולות להירמס ואתם אף עשויים למצוא את עצמכם עומדים לדין על מעשים שלא ביצעתם.
כן, ואם נדייק בהחלט כן! אדם אשר נפגע מזולתו, בכל צורה שהיא בשל מעשה אלימות צריך לדעת שהחוק לצידו ויש מי שמגן עליו. בדיוק לצורך זה חשוב מאוד להיות מיוצגים על ידי עורך דין פלילי אשר יעזור לכם לקבל את ההגנה המגיעה לכם.
כן, גם כאן התשובה היא בהחלט כן! כל אדם, גם אם הוא מואשם בעבירות החמורות ביותר, מגיע לו ייצוג הולם של עורך דין.
היות ולכל אדם מגיע ייצוג של עורך דין, אך ישנם מעוטי יכולת שאין ביכולתם לשלם על השירותים הללו, קיימת במדינה הסנגוריה הציבורית שהתפקיד שלה הוא להגן על כל מי שאין לו יכולת לרכוש את שירותיו של עורך דין. אך, עורכי הדין בסנגוריה, בדרך כלל עובדים על מספר רב של תיקים ואין ביכולתם לתת את הקשב המלא שייתן לכם עורך דין פרטי.
ככל שיותר מוקדם, כך יותר טוב. הזכות שלכם להיוועץ עם עורך דין קיימת מרגע המעצר (או הזימון לחקירה), השתמשו בזכות זו.
